פסק-דין בתיק ע"א 1984-06-10

כנגד המערער אריה גינזבורג (להלן:" המערער") הוגשה תביעה כספית בסדר דין מקוצר בבית משפט השלום בתל-אביב לתשלום שכר טרחת עורך דין למשיב ניר כהן לשם ושות' (להלן:" המשיבה").

בבסיס התביעה נטען  כי המערער שהוא אדריכל במקצועו יחד עם אביו המנוח שכרו את שירותיה המשפטיים של המשיבה על מנת לסייע בהגנה מפני תביעת רשלנות מקצועית שהוגשה נגדם. לתביעה צורף הסכם שכ"ט, פניות שנעשו על ידי המשיבה למערער.

המערער הגיש בקשה למתן רשות להתגונן בה נטען כי התביעה איננה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר וכן כי המשיבה התרשלה כלפיו בניהול ענייניו המשפטיים ובכוונתו להגיש תביעת קיזוז או תביעה שכנגד למתן רשות להגן. באשר להסכם שכ"ט החתום על ידו טען כי המשיבה ניצלה את מצוקתו וחתימתו נעשתה תחת לחץ.

לאחר שהתקיים דיון בבקשה ובכלל זה חקירתו של המערער על תצהירו דחה בית המשפט בערכאה הדיונית את הטענה כי התביעה איננה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר וכן דחה את הבקשה להרשות למערער להגן כנגד התביעה הכספית.

בית המשפט הנכבד הפנה למכתב מיום 27.12.04 שם הסכים המערער לשכ"ט המגיע למשיבה במילים המפורשות " מסכים ומאשר את הסדר שכ"ט כאמור לעיל". לאחר שניתן פסק הבוררות ביום 7.10.07 חזר ואישר במכתבו מיום 11.12.07 את גובה החוב שהוא חב למשיבה תוך שהוא מדגיש כי " אין לי השגות מרחיקות לכת..." ובהמשך במכתבו למשיבה מיום 17.2.08 הוא כותב: " כפי שציינתי אני מתחייב לשלם את יתרת שכ"ט למשרדכם כפי שפורט במכתב מיום 11.12.07 לא יאוחר מחודש פברואר 2009.

צר לי על העיכוב המתמשך ואני מודה (ומעריך) את אורך הרוח".

מכאן שאין חולק כי בהזדמנויות שונות הרבה לאחר שנת 2004 חזר המערער ואישר את דרישת שכר הטרחה ואת החוב שהוא חב כלפי המשיבה ועשה זאת בכתב.

הטענה של כפייה, איפוא, נדחתה על ידי הערכאה הדיונית תוך שהיא מציינת כי בנסיבות העניין במיוחד לאחר שפסק הבוררות שניתן ביום 7.10.07 חזר המערער ואישר את חובו למשיבה, איננה עומדת. במיוחד הדברים לאחר שהמערער לא טרח בשום שלב להודיע למשיבה על ביטול ההסכם. המערער לא השכיל להניח כי הוא בעל חולשה שכלית או גופנית או חסר ניסיון, המדובר באדריכל. וכי המדובר בהסכם גרוע במידה בלתי סבירה. כמו כן  לא הצליח להניח בבקשתו לרשות להגן כי המשיבה היתה מודעת לחולשתו של המערער במהלך השנים וניצלה חולשה זו. הטענה ללחץ כלכלי היתה סתמית, לא פורטה כדבעי על ידו בבקשה לרשות להגן ולא הונחה תשתית מינימלית הנדרשת לטענות של כפייה ועושק.

וכך מציין פסק הדין:

" טענות המבקש בדבר כפייה ועושק הן טענות בהן קיימת חובת פירוט יתר. על המבקש היה להיכנס לפרטי הגנתו והוא אינו יוצא ידי חובתו בהעלאת טענות סתמיות בדבר מצבו הנפשי הקשה וחסרון הכיס מהם סבל. ככל שהתקיימו נסיבות עולות כדי כפייה או עושק, היה על המבקש לטעון אותן בפרוט בתצהירו, אך הוא לא עשה כן. ביחס לטענות אשר פורטו בפועל על ידי המבקש בתצהירו, הרי שיש לקבוע, כי אלו אינם באים ואינם מתקרבים לבוא בגדר עילות הביטול בגין כפייה ועושק, שבחוק החוזים כפי שפורטו לעיל (ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5)705).

בהקשר זה יש להדגיש כי המבקש שב והתחייב בכתב לשלם את הסכומים הנתבעים ממנו בכמה הזדמנויות, כאשר אחת מהן נעשתה לאחר סיום הבוררות, או אז כבר לא היה נתון "לחסדי" המשיבה. כמו כן, דעתו של המבקש נשמעה, תנאי ההתקשרות שונו, הוענקה לו הנחה של 30% משכר הטרחה וכן נדחה המועד לתשלום עד לאחר שיעלה בידי המבקש למכור את ביתו, מכירה אותה ככל הנראה ביצע אך לא טרח לדווח על כך למשיבה. נסיבות אלו מצביעות כל כך, שאין מדובר בכפייה או בעושק. במכתב מיום 27.12.04 ציינה המשיבה אף במפורש, כי תשלום החוב ייעשה בהתחשב באמצעים שיהיו בידי המבקש לעשות כן".

(עמ' 7,8 לפסק הדין).

גם טענתו של המערער לעניין העדר גמירות דעת נדחתה איפוא בנסיבות העניין, וכך טענות הקיזוז המסתמכות על "שירותים משפטיים רשלניים" נדחו בהעדר פירוט כדבעי. דרישת קיזוז בעלמא על דרך הסתם, אין בה כדי ליצור תשתית מספקת שעליה ניתן לבסס רשות להגן.

בפנינו חזר בא כוחו של המערער כנגד פסק דינה של הערכאה הדיונית. בעיקר העלה בעיקרי הטיעון טענות רשלנות כנגד המשיבה וכן היותו של המערער "שבוי" בידיה. על ההסכם שבמכתב מיום 27.12.04 נטען כי נחתם תחת "השפעה בלתי הוגנת" של המשיבה. כן נטען כנגד בטלותם של כל ההסכמים בין הצדדים ובכלל זה מכתביו של המערער עצמו המאשר את חובו למשיבה.

לאחר שעיינו בכל החומר שלפנינו אנו סבורות כי דין הערעור להידחות.

פסק דינו של ביהמ"ש בערכאה הדיונית הדוחה את בקשתו של המערער להגן, מנומק ומבוסס על תצהירו של המערער עצמו שהעלה טענות בלא פרוט ראוי, חקירתו הנגדית שהביאה לקריסת טענותיו לעניין הכפייה, לעניין העושק ובערעור שלפנינו אף מצאנו טענה של השפעה בלתי הוגנת.

בדין קבעה הערכאה הדיונית כי הגנתו היא הגנת בדים. הן לעניין הכפייה שהיה נתון בה לטענתו והן לעניין טענות הקיזוז שחסרו בסיס מינימלי אף לצורך מתן רשות להגן.

אשר על כן הערעור נדחה בזאת.

המערער ישא בהוצאות המשיבה ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 50,000 ש"ח שישא ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.